ט"ו בשבט – ראש השנה לאילנות - לחישת העצים

בלב היער, הרחק מהרעש האנושי, העצים לוחשים שפה שאיננו שומעים. חוטים סמויים מן העין טווים מתחת לרגלינו רשת חיה, קדומה, שבה מועברים מסרים, קריאות לעזרה ומתנות דוממות.

כאשר אלון עתיק חש בניביו של אייל מכרסמים את קליפתו, הוא שולח אות בלתי נראה – גל של ניחוח הנישא ברוח.

העצים האחרים, אחיו הדוממים, קולטים את ריח האזהרה ומתכוננים: עליהם מתקשים, שרפם מתמלא בחומרים מרים, והאוכלי עשב פונים לדרכם.

אין זה רק אינסטינקט הישרדותי, אלא מעשה של עזרה הדדית, קריאה אילמת הנשלחת באוויר, מחוות סולידריות של עולם הצומח.

אך קסמם האמיתי מסתתר מתחת לפני האדמה. במקום שבו העין האנושית רואה רק שורשים סבוכים, שוכן עולם רחב הרבה יותר. באמצעות רשת דקיקה של פטריות, העצים לוחשים סודות זה לזה ומשתפים את אוצרותיהם. עץ אשור קשיש, שליט היער, שולח ממאגריו אל העצים הצעירים, אותם נבטים רכים שעדיין אינם יכולים לשרוד לבדם. הוא מעניק להם סוכר, מינרלים, חלק מכוחו שלו. כך, בצילם של הוותיקים, הצעירים גדלים בביטחון, נעטפים בחוכמה בת אלפי שנים.

וכאשר אחד מהם נחלש, נפגע מברק או נאכל על ידי מחלה, הוא לעולם אינו מת לבד. שורשיו נותרים מחוברים לזמן מה לאחרים, האנרגיה שלו מתפזרת אט-אט ביער, כמתנה אחרונה. דבר אינו הולך לאיבוד בממלכת העצים, הכול הופך לחלק ממחזור של נתינה והגנה הדדית.

העצים אינם רק שומרי יער דוממים – הם משפחה, עם של שורשים שלובים, מחוברים בנשימה אחת. אם נקשיב להם, אם נלמד מהם, אולי סוף-סוף נבין שהכוח האמיתי אינו בבדידות, אלא בקשר הבלתי נראה המחבר בין כל הדברים.

ט"ו בשבט, מוכר כ-ראש השנה לאילנות. במקור, תאריך זה שימש כציון דרך חקלאי בארץ ישראל, לקביעת גילו של העץ וחיובו בהפרשת המעשרות (מעשר) מפירותיו.

בערב ט"ו בשבט נוהגים לערוך שולחן חגיגי ולסדר עליו מיני פירות מן העץ והאדמה, ובמיוחד את הפירות שהתורה משבחת – וביניהם אתרוג, תפוחים, אגוזים, שקדים וחרובים. בפרט, מדגישים את שבעת המינים שהתברכה בהם ארץ ישראל: חיטה, שעורה, גפן (ענבים), תאנה, רימון, זית ותמר, כפי שנאמר בתורה:"ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש"  )דברים ח', ח'.(

בהשראת הקבלה מצפת במאה ה-16, חלק מהקהילות היהודיות נוהגות לערוך "סדר ט"ו בשבט ," מעין סעודה טקסית שבה אוכלים פירות בסדר מסוים. במהלך הסדר שותים ארבע כוסות יין, כאשר הצבעים משתנים מלבן לאדום, כסמל למחזור עונות השנה ולתמורות שבטבע.

אומנם מנהגי ט"ו בשבט אינם חובה הלכתית, אך הם נחשבים כמנהגים המסוגלים להביא שפע וברכה. לכל פרי ופרי יש סגולה מיוחדת משלו, וכל אחד מהם מסמל תכונה רוחנית מסוימת. לכל פרי יש צבע וצורה משלו, וכל מה שנדרש מאיתנו הוא להתבונן בו, לכוון בלב להודות לבורא העולם, ולשקול לרגע את משמעותו בענווה ובשכל ישר – וכך לזכות בשפע הטמון בו.

ט"ו בשבט מזכיר לנו שלעצים, כמו לאדם, יש צורך בשורשים יציבים (המסורת), בצמיחה מתמדת (הלמידה) ובפירות טובים שניתן לחלוק עם העולם (מעשים טובים). זהו חג של התחדשות, של חיבור עמוק בין האדם, הטבע והרוחניות, ושל חגיגת החיים עצמם.